תכונות Soapbox מאפשרות לכותבים ולתורמים הפרטיים שלנו להביע את דעתם על נושאים חמים ודברים אקראיים שהם לועסים. הַיוֹם, מישל קוראת רומן מדהים על משחקים, ו טוען שספרים ומשחקים צריכים להיכנס לאותו עמוד...
שני ילדים מתנקביםהאחים סופר מריובחדר משחקים בבית חולים. האחד שואל את השני, 'מה הסוד לנחיתה גבוה על תורן הדגל?' זוהי תחילתה של הידידות של סם וסיידי, מרכז הרומן של גבריאל זבין,מחר, ומחר, ומחר.
לכל מי שניסה ונאבק בפגיעה בחלק העליון של תורן הדגל, תקיעת כפתורים ונאנחת מתסכול, זהו קריצה נוסטלגית מקסימה למשחק ה-NES. עבור כולם, זו תחילתה של ידידות עמוקה שתתנהל בדפי הספר האפי הזה.
מחר, ומחר, ומחר הוא הספר הראשון שקראתי שלקח משחקים ברצינות ובכל זאת דיבר לקהל המיינסטרים.
מחר, ומחר, ומחר משרטט את החברות של הדמויות האלה מהמפגש בילדותם, לסטודנטים באוניברסיטה שמייצרים משחקים חובבים ועד למפתחים מפורסמים בעולם. הוא מציע פרשנות מעוררת תובנות ומצחיקה על יצירתיות ובגרות. זה לא 'ספר גיימרים' אלא ספר על משחקים; אתה לא צריך להיות גיימר ב-G Capital כדי ליהנות מזה.
זווין מוכיח שרומן יכול לקדם דמויות שמשחקות משחקים ועדיין ניתן לקרוא אותו על ידי כל אחד. אבל למה זה כל כך ייחודי? איפה הספרים שבהם דמות חוזרת הביתה מיום ארוך ומתרווחת עם ה-Nintendo Switch שלהם? (לגמרי לא מבסס את זה על החיים שלי). למה אין עוד ספרים על משחקים?
חפש בגוגל 'ספרים על משחקים' ותראה ספרי עיון (דם, זיעה ופיקסלים,מלחמות קונסולה, ספרי אמנות, אנציקלופדיות), ורומנים שתופסים את מרחב המדע הבדיוני (שחקן ראשון מוכן,התרסקות שלג).
רומנים השוזרים משחקים לתוך נרטיב, כמו T&T&T, הם מעטים מאוד. Ready Player One, ילד הפוסטר לרומני משחקים, עמוס ברפרנסים שהם חלק בלתי נפרד מהבנת הקורא. תווית המדע הבדיוני שלה מודבקת בחוזקה, והיא לא עושה ניסיון אמיתי להפוך משחקים לנגישים או לפנות לקהל שאינו משחק. אין בזה שום דבר רע, בתיאוריה. אבל זה בדרך כלל רומן המשחק הראשון שאנשים חושבים עליו, ועצם העובדה הזו אומרת שכשזה מגיע לספרים, משחקים עדיין יושבים במקום 'אחר', בזירה שאינה מאוכלסת על ידי לא שחקנים.
האופן שבו התקשורת המיינסטרים רואה משחקים ו'גיימרים' לא השתנתה הרבה מאז ה-Game Boy. זבין דוחק נגד הקלישאה הזו
אני בטוח שהרבה סופרים שואפים כותבים כתבי יד כמו T&T&T, שמתייחסים למשחקים בצורה נגישה לכל אחד. אבל מוציאים לאור, כמו קוראים, עשויים לראות כתב יד כזה, לחשוב שהוא Ready Player One-A, ולהשליך אותו לערימת הרפש. הספרות עצמה עדיין לא משקפת את האופן שבו משחקים וצורכים אותם בחיים האמיתיים. אולי כך ראו פעם יוצרי סרטים משחקים: מדיום משובח, בטח, אבל כזה שנורא מכדי להיות מיוצג כמו במציאות. אולם גם כשיוצרי קולנוע משפרים את מערכת היחסים שלהם עם משחקים (עוד על כך בהמשך), המחברים מתנגדים. המדיום 'הישן ביותר' עדיין לא אימץ את ה'חדש ביותר'.
זו בדיוק הסיבה שמחר, ומחר, ומחר הוא כזה -אהממ- מחליף משחקים.
העולם הספרותי אולי מחזיק את המגן החזק ביותר שלו נגד מגזר המשחקים, אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, יש להוריד את ההגנות שלו. משחקים פופולריים מתמיד. כ-3 מיליארד אנשים משחקים במשחקי סלולר ברחבי העולם. מכירות Nintendo Switch ישעלה על ה-Game Boy ו-PS4. במהלך המגיפה, מתגים היוהַכַּרטִיסִים אָזלוּ, והבריחה האהובה עלינו באי הנעילהחציית בעלי חיים: אופקים חדשיםעף מהמדפים. כתבות חדשותיות שאינן קשורות לגיימינג עשויות לקרוא לזה תעשייה 'משגשגת', אבל היא כבר פרחה.
ובכל זאת האופן שבו התקשורת המיינסטרים רואה משחקים ו'גיימרים' לא השתנתה הרבה מאז ה-Game Boy. זבין דוחק נגד הקלישאה הזו. היא מעניקה לדמויות גיימרים מימדים מעבר להנאות המשחק שלהן.
סאם גדל אצל סבו וסבתו, ואנחנו מוכנסים למערכת היחסים האוהבת הזו כשהם דואגים לו, מנחים אותו ונותנים לו עצות לחיים גם כשהוא גדל. הם מנהלים בית פיצה, המהווה את התפאורה של חווית המשחק (והרוחנית הגדולה ביותר) של סם, עלדונקי קונגמְכוֹנָה. בסיידי, אנו רואים ילדה שדואגת לאחותה/חברה הכי טובה שלה, אפילו כשההורים שלה מתעלמים ממנה ונאלצת לגדול בגיל הבשל של 11. משחקים הופכים לאחת הנוחות הבודדות בחייה, גם אם היא יכול לשחק רק שעה אחת בשבוע. סם וסיידי הם יותר מגיימרים - הם בני אדם.
בעולם הבידור, הדברים השתנו, אם כי בסנטימטרים. משחקים מופיעים יותר על המסך, ושחקנים הם לא רק בני נוער אנטי-חברתיים. בשנת 2010,סקוט פילגרים נגד העולםהראה לנו שאזכורים למשחקי וידאו יכולים לצוץ בסרט אהוב מאוד. תוכנית Apple TV+קווסט מיתיהיא קודם כל קומדיה במקום העבודה ותוכנית על משחקים שניה - זה היהנוצר כדי לצפות על ידי לא רק גיימרים. עיבודי המשחק השתפרו ומושכים אנשים שמעולם לא נגעו בקונסולה (חשבוהאחרון מאיתנו,המכשפה,מִסתוֹרִי, ואת הקרובהטטריסביוגרפי וסרט האחים סופר מריו).
משחק וקריאה חולקים גם סוג של אינטימיות. ב-T&T&T, סם אומר, 'אין אקט אינטימי יותר ממשחק, אפילו סקס'
יותר ויותר, משחקים בכל הגדלים מבוססים על נרטיבים מורכבים יותר עם דמויות רב-ממדיות. אני מוצא שהעלילה היא כרטיס משיכה מרכזי למשחק ולרכישה. מבחינתי, השקעה רגשית הופכת את השגת קרב הבוס האחרון הזה, החיפוש האחרון, ההערכה הזו מסבא, לעוד יותר מתוקה.
יש אפילו משחקים שמשקפים ספרים, כגוןדיסקו אליסיום(נוצר על ידי הסופר רוברט קורביץ) וביקון פינס. שניהם מבוססים ברובם על טקסט, ומעוררים את דמיונם של הקוראים כפי שעושה רומן.
משחק וקריאה חולקים גם סוג של אינטימיות. ב-T&T&T, סם אומר, 'אין אקט אינטימי יותר ממשחק, אפילו סקס' (!) כשאתה מבלה כל כך הרבה זמן להכיר דמויות ולחלוק את העיסוקים שלהן, אי אפשר שלא יהיה אכפת מהחיים והשאיפות שלהן.
האינטימיות הזו מעניקה לצרכן תפקיד פעיל בהתקדמות הסיפור. אם אתה יוצא מהחדר בזמן שסרט מתנגן, הוא ממשיך. אבל ספרים ומשחקים צריכיםאַתָהלהזיז את הסיפור הלאה - בין אם זה על ידי הפיכת דפים או לחיצה על כפתורים. וקוראים-שחקנים כמוני עושים את זה עבור שניהם, עם אותו דבררק עוד קצתלַהַט.
מחר, ומחר, ומחר הוא הספר הראשון שקראתי שלקח משחקי וידאו ברצינות ובמקביל דיבר לקהל המיינסטרים. זה גם גרם לי לצחוק, לבכות ולחפש בגוגל הכל על זה. הסיפור המרתק והמשיכה הרחבה יוצרים איחוד כה מושלם של המדיה הוותיקה והחדשה ביותר, עד שהוא יכול להשפיע על השיחה הרחבה יותר על משחקים במרחב הספרותי. כעת, כשהשבחים שלו הולכים וגדלים (והוא מעובד לסרט, כמובן), יכולנו לראות נוכחות גדולה יותר של משחקים בעולמות ספרותיים.
זה מחר שאני מצפה לו.